דף הבית   מורשת החטיבה   אלבום תמונות   קישורים   אודות האתר

מורשת החטיבה

מלחמת לבנון השנייה

בשנת 2006 נטלה החטיבה חלק במלחמת לבנון השנייה.
עיקר כוחות החטיבה פעלו בגזרת הכפר עייתא א-שעב בדרום לבנון.

עייתא א-שעב

חיילי החטיבה פגעו בכוחות ותשתיות החיזבאללה, לקחו שבויים וחילצו פצועים רבים תחת אש.
במהלך המלחמה נפלו 5 מלוחמי החטיבה:



 

 



 

 







 

 

 

 

 

פרסומים על פעילות החטיבה בתקשורת:

כתבת גלי צה"ל הדס שטייף נכנסה עם חפ"ק של המח"ט אילן אטיאס לפעילות בכפר קאוזה בדרום לבנון.
להלן קטע קצר שהוקלט מגל"צ בתאריך 9.8.2006.

לחץ כאן להורדת הקובץ בפורמט MP3

(תודה לאורן הרץ על הקובץ)

                                                              

גיבור סדרתי: צל"ש שני לד"ר אלכס קלגנוב (גד' 7002)

קישור לכתבה המקורית באתר Ynet

כתבה נוספת באתר Ynet

לאחר שקיבל צל"ש על כך שהציל חיי חייל במהלך האינתיפאדה ב-2004, ד"ר קלגנוב ניתח תחת אש חייל שנפגע במלחמת לבנון השנייה ובשל כך נמצא ראוי לצל"ש נוסף. "זה כבוד גדול לזכות בשני צל"שים, אבל בזמן אירועים כאלה לא חושבים הרבה", הוא אומר.

ד"ר קלגנוב - גדוד 7002

"זה כבוד גדול לקבל צל"ש ואני מתרגש, למרות שעבורי זאת פעם שנייה", כך אמר הערב (ד') ל-ynet ד"ר אלכס קלגנוב, בן 40 מנתניה שנכלל ברשימת המצוינים לשבח שאישר אמש הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי.
ד"ר קלגנוב, רופא אורטופד מבית החולים הלל יפה בחדרה, גויס במלחמת לבנון בצו 8 והשתתף במלחמה בגזרה המערבית בלבנון. את הצל"ש הוא מקבל על כך שבמהלך הלחימה הוא טיפל תחת אש בפצוע קשה שנפגע מטיל. קלגנוב ביצע בשעת לילה מאוחרת ניתוח חירום ופתח לו נתיב אוויר. "טיפלנו בו במשך שעות, עד שהפינוי התאפשר".
במהלך הלילה נורה טיל נוסף לעבר הכוח, ממנו נפצעו כמה חיילים נוספים וגם קלגנוב נפגע מרסיסים בכל חלקי גופו. למרות זאת, הוא המשיך לטפל בחיילים תחת אש, ובזמן כל האירוע פעל כאילו לא נפצע כלל וסירב לקבל טיפול. מאוחר יותר הוא פונה עם הפצועים האחרים לבית החולים בנהריה ומשם להלל יפה, שם הוא עובד בחייו האזרחיים.
אין זו הפעם הראשונה שבה קלגנוב מציל חיי חיילים. ב-2000, במהלך מבצע "חומת מגן" הוא טיפל בחייל צה"ל שנפצע באורח קשה באחד הכפרים הסמוכים לבית לחם, ועל-כך זכה לצל"ש.
"זה כבוד גדול לזכות בשני צל"שים", אומר קלגנוב אך מוסיף: "בזמן ארועים כאלה לא חושבים הרבה, ופועלים על-מנת להציל חיים. בלבנון שני חיילים מתו מול עיניי, אך המשכתי לעבוד. רק אחרי שהכל נרגע וחוזרים לשגרה הבנתי באיזו סכנה הייתי. עם זאת, אני בטוח שאם אקלע לסיטואציה דומה, אפעל באותה הדרך".
קלגנוב מספר שמאז המלחמה הוא נמצא בקשר רציף עם החיילים שנפצעו, בהם גם אותו חייל שניתח ניתוח חירום בשטח. "מאוד שמחתי לראות שהוא הבריא", הוא מסכם.

                                                              

כתבה על החטיבה באתר של צה"ל

"אם אנחנו לא נבוא - מי יעשה את העבודה?"

יום שלישי, כ"ח אב התשס"ו, ‏22 ‏אוגוסט ‏2006, 13:40

מאת אבישי שפיצברג

אתמול (ב') נערך ערב הוקרה ללוחמי חטיבת המילואים "כרמלי", אשר הינה חטיבת מילואים בעלת היסטוריה עשירה של קרבות מפורסמים במרבית ממלחמות ישראל. החטיבה הייתה בעברה שייכת לארגון 'ההגנה' ונקראה חטיבת "לבנוני". עם הקמתו של צה"ל פוצלה חטיבת "לבנוני" ומאז נקראה החטיבה על שמו של מפקדה הראשון משה כרמל. החטיבה הייתה אמונה על הגנת הגבול הצפוני של מדינת ישראל. עם הכרזת המדינה השתתפה החטיבה בקרבות הגליל המערבי, בשחרור העיר חיפה וכיבוש העיר עכו. במלחמת ששת הימים לקחה החטיבה חלק נכבד בכיבוש צפון השומרון ודרום רמת הגולן.
"באנו למילואים לעשות את העבודה שלנו כי אם אני לא אבוא, ואם החבר שלידי לא יבוא לא יהיה מי שיעשה את העבודה. אני אישית עזבתי הכל בצד ובאתי מכל הלב למילואים ובסופו של דבר ההרגשה כאן מאוד טובה" אמר אתמול סרן (מיל') שי קמב"ץ בגדוד הסיור השייך לחטיבה.

"כל הכבוד לא מתאר את מה שנתנו הלוחמים האמיצים האלה"

סא"ל (מיל') אריק בן 38, מפקד גדוד (מג"ד) הסיור של חטיבת "כרמלי" מספר על אחד מסיפורי הגבורה מהמלחמה בלבנון.
"ישבנו בקאוזה, כפר קטן בגזרה המרכזית בדרום לבנון, לפתע קיבלנו ידיעות על אירוע רב נפגעים של גדוד צנחנים בכפר לידנו. אל"מ אילן, מפקד החטיבה, עלה מולי בקשר ואמר לנו להתארגן כדי לעזור בחילוץ כוח הצנחנים שנפגע.
תוך דקות, במהירות שיא, עשרות לוחמים היו מוכנים לצאת למשימת החילוץ וחיכו לפקודה. עם קבלת הפקודה יצאנו לדרך במטרה לחלץ את הנפגעים. תוך כדי התקדמות לכיוון מקום האירוע, כחצי שעה של הליכה תחת אש כבדה, פצצות מרגמה וירי מנשק קל חברנו אל הכוח שנפגע. לאחר שיחה עם מפקד הגדוד הבנו שיש בשטח הרוגים ופצועים קשה. התחלקנו מיד לרביעיות, כאשר כל רביעייה סוחבת אלונקה. ראשונים פיננו את הפצועים קשה, מיד אחריהם את הפצועים קל ובסוף את ההרוגים.
כשסיימנו לאסוף את כולם התחלנו ממש כמו במסע אלונקות בטירונות לצעוד לעבר נקודת איסוף שהייתה בטוחה יחסית ובה חיכו מספר אכזריות (רכב ממוגן המיועד לחילוץ). לאחר שהגיעו הצוותים הראשנים ליעד הם חזרו בחזרה לסייע לחיילים שמאחור שעדין עסקו במשימת החילוץ. כל החילוץ התבצע תחת אש כבדה של טילים, פצמ"רים וירי מנשק.
כשהגענו לגבול התברר לנו כי בכפר עדין ישנם הרוגים נוספים שלא חולצו בגלל האש שנורתה לעברנו. הנחתי את מפקד גדוד הצנחנים, שנשאר בכפר עם כוח מצומצם, שימתין ללילה מכיוון שאי אפשר לחלץ את הגופות לאור יום.
אני רוצה לפרגן ללוחמים האלה שנלחמו ממש כמו אריות, הם היו עדים למראות קשים ביותר, הם עמדו במאמץ פיזי תחת אש כבדה. לאחר כל תהליך החילוץ, כשסיימנו להעביר את כל הנפגעים למקום בטוח, חזרנו לכפר קאוזה להמשך פעילותנו.
אני לא יודע מאיפה היה לאנשים האלה את הכוח ואת העוצמה, הם נתנו את נשמתם כאשר עפו להם טילים מעל הראש ותחת אש מאסיבית. כל הכבוד לא מתאר את מה שנתנו הלוחמים האמיצים האלה"

                                                                

כתבה על החטיבה ב"במחנה" (גיליון 34)

חשיפה לצפון

לוחמי המילואים חזרו אחרי שנים לדרום לבנון עם מוטיבציה רבה. כשהגיעו, גילו כי החיזבאללה הוא לא מה שהיה בעבר.

מאת: אלעד ארדן

מרכז הכפר הלבנוני עייתא א-שעב, מתבצרת מחלקה של חטיבת המילואים כרמלי. מפקד הכוח מורה על מסדר כוננות ומתחיל לבדוק את המחסניות של פקודיו. הדירה השקטה מזכירה לו במקצת את הדירה ששכר באחרונה עם אשתו הטרייה בלב חדרה, מלבד הפרחים הנבולים באגרטל שעל השולחן, ואבק הפיצוצים שחדר לדירה. החשש מירי של טיל נ"ט לעבר הדירה, משאיר את החיילים עם אפוד וקסדה, צמודים לקירות הבית הפנימיים. עכשיו הם נחים, מחכים ללילה ולפקודות החדשות. המסע אל הכפר בלילה האחרון היה לא פשוט. בדרום לבנון יש עליות וירידות, מישורים אין. "אנחנו במלחמה אמיתית", הם אומרים, "ועם כמה שקשה לעכל את זה, אין לנו דרך אחרת".

ימים ארוכים בכפר

"עייתא א-שעב הוא המוקד המרכזי של חיזבאללה באזור הזה, והוא אחד היעדים המרכזיים של צה"ל בלחימה כרגע", מכריז מפקד חטיבת המילואים כרמלי, אל"ם אילן אטיאס. "אין ספק שמדובר ביעד עיקש, ואנחנו עדים ללחימה קשה מאוד שמתנהלת בו בימים האחרונים".
הקרבות במקום החלו כבר בשבוע שעבר, כאשר כוח של גדוד 101 מחטיבת הצנחנים התמקם בבתים בפאתי הכפר. בקרב ההוא נפלו שני לוחמים. בינתיים, הספיקו אנשי המילואים לתפוס את העמדות של לוחמי הצנחנים בכפר, ולאפשר להם לכבוש את היעדים הבאים.
במהלך היום נמנעים הכוחות מפעילות גלויה בכפר, בעיקר בשל איום טילי הנ"ט, שמוזכרים כאן כ"נשק האישי של החיזבלונים". "אנשי מילואים הם אנשים חושבים, ואולי בניגוד לחיילים בסדיר יש לנו השגות, מחלוקות, ולפעמים גם שאלות קשות לדרגים שמעלינו", מבקש להסביר אחד מחיילי החטיבה, ערב כניסתו לתוך הכפר. "האם השהייה בבתים לאורך שעות היום, כאשר סכנת ירי הנ"ט לתוך הבתים קיימת כל הזמן, זו השיטה הנכונה?", הוא זורק לחלל האוויר ולא מחכה לתשובה.

מפקדת החטיבה התמקמה באחד ממוצבי צה"ל הצפוניים לאורך הקו הכחול. בין קירות הבטון האפורים, המשמשים דרך קבע את חיילי גדוד חרב הפועלים במקום בשגרה, מתרחשת המולה גדולה. בתוך חדר הפיקוד החטיבתי, בין המפות, הקריאות בקשר והתדרוכים הבלתי פוסקים, מגלים מפקדי החטיבה את התחושות והשאלות שמקננות בראשם.
"כאן אנחנו מתחת לפצמ"רים ובבית שלי אני מתחת לקטיושות, אז ברור שכאן אני מרגיש יותר טוב, כי כאן יש לי השפעה על המצב, ואני לא יושב חסר אונים בממ"ד", מספר דימה, קצין מבצעים בחטיבה, שהשאיר מאחוריו בבית שני ילדים ואישה בהיריון. "הניצחון הצבאי לא יכריע את חיזבאללה, כי בסוף תמיד יישאר מחבל עם טיל במקום כלשהו. אנחנו צריכים לתת לעם שלנו את השקט בכך שניצור את התנאים הטובים כדי שהמדינאים יוכלו לעבוד", הוא אומר בכובד ראש, ואז נרפה לפתע ומוסיף כי "המחשבה שלא יוצאת לי מהראש היא שיום אחד הילדים שלי יכולים למצוא את עצמם נלחמים כאן, בדיוק באותו המקום. אני רוצה לקוות שהיום אני נלחם את המלחמות שלהם, ושהם יוכלו לחיות בשקט מחר".

בבית המופגז

כמה שעות לאחר מכן נפגע אחד הכוחות מירי נ"ט. חייל צה"ל נהרג ושלושה חיילים נוספים נפצעו. איום הנ"ט גובה קורבנות נוספים. על חדר הפיקוד נופלת אווירה קשה, הדיווחים המצטברים בחפ"ק מצביעים על תמונת קרב מורכב המתחולל רק קילומטרים ספורים צפונה. "ככה זה", אומר אחד החיילים, "ברגע אחד אתה יכול להציל חיים, וברגע אחר לאבד חבר. חייל בא למילואים ונהרג, זו מלחמה".

באותו הלילה, שעות לאחר שהירי חדל, נשפך אור על מעללי הקרבות, עם חזרת הלוחמים לשטח ישראל. "כשהטיל הראשון פגע עמדתי בחוץ וחיפיתי על הדלת החיצונית. אחרי הפגיעה רצתי פנימה והתחלתי לצעוק בשמות של כולם", מספר אחד הלוחמים ששהו בבניין המופגז, סגן שחר עוז. "ירו עלינו במשך חצי שעה. כל הבית שהיינו בו התמלא אש ועשן, ולא יכולתי להיכנס לחדר שבו היו הפצועים, דבר שקשה לי איתו מאוד עכשיו", הוא לוחש.
עם עלות השחר מתכנסים החיילים שנותרו ערים במוצב באותו הזמן, מבקשים לשמוע את הסיפור לפרטי פרטים. "הלחימה כאן שונה מהלחימה בעזה, מהלחימה באיו"ש וגם מהלחימה בלבנון של פעם", הוא מסביר. "החיזבאללה השתפר. זה סוג חדש של לחימה".
גם המפקדים ששהו בשטח הכפר במהלך הקרב מתארים מציאות דומה. "הבית והשדה הסמוך לו התחילו לבעור", מתאר סגן מפקד החטיבה, סא"ל (מיל') הושע פרידמן, לחבריו הקצינים בחדר הפיקוד, "מפצמ"רים אותך כל הזמן, יורים עליך בנק"ל ובטילים". עיניו העייפות של סא"ל פרידמן מתמלאות ברק בעוד הוא מגולל את אירועי הלחימה. סיפורי הקרבות, כך נראה, מפיחים בו רוח חדשה של ערנות, על אף שלא זכה למנוחה שעות רבות. "החתירה של אנשים למגע הייתה מדהימה. אנשים רצו קילומטר וחצי כדי להגיע למקום התרחשות הקרב. זה היה יום קשה מאוד אבל גם מעודד. העמידה האיתנה וחילוץ הפצועים תחת האש היו רגעים של גבורה עזה", הוא מסכם.

"בסופו של דבר זה התפקיד שלנו, כחי"רניקים, לעשות את העבודה השחורה", מוסיף סגן עוז, "למרות הסכנה, ולמרות הפחד, צריך לעבור בית-בית, לא תותחנים, ולא שריון ולא חיל אוויר, ככה, בדרך 'הישנה והטובה'", הוא מסכם.

לילה נוסף

בינתיים, לילה נוסף יורד על גבול הצפון. מתוך המוצב יוצאים אנשי המילואים לגיחות קצרות ומתבודדים עם המכשירים הסלולריים. "הכל בסדר", הם אומרים לאישה בבית, ומהר מאוד חותמים את השיחה, "אני חייב ללכת". ככל שהשעות חולפות, מתגלה המראה המוכר, קבוצות-קבוצות, הם יושבים מסביב לפק"ל הקפה, מדברים על החיים, מחליפים חוויות ורשמים. "מעולם לא גויסתי בצו שמונה, ובתור חייל מילואים ציפיתי כל חיי שכאשר רגע האמת יגיע, הצבא ייערך כדי לקלוט אותי", אומר אחד. "לפני שעליתי לכאן, הסתובבתי בנתניה וראיתי איך כל התיירים הצרפתים יושבים במסעדה, שותים בירה וצופים בשידורים מהצפון כאילו היה מדובר במונדיאל", מספר שני. כך עוברים הלילות, ההמתנה שבין משימה אחת לאחרת. אם שני יהודים מחזיקים בשלוש דעות, הרי שדיון של חמישה אנשי מילואים מזכיר את מליאת הכנסת.

שני חיילים מתבודדים בצד עם גיטרה, שרים בציבור. השיר הנפוץ ביותר במוצב הוא שיר של להקת בית הבובות. אף אחד לא בטוח איך קוראים לו, או זוכר את כל המילים, אך שורה אחת נשמעת שוב ושוב: "לא מפחד". לפעמים גם מדברים על מה שהיה בקרב. "הוטל עלינו לבצע חילוץ של שני חיילים, אז עלינו על הכלים ונכנסו לתוך הכפר", סיפר שריד סלע, אחד מחיילי צוות החילוץ. "בתוך שניות נפתחה עלינו אש תופת. אתה מנסה לנסוע בסמוך למחסה, במקומות שבהם תהיה מוגן יותר, ותחטוף פחות אש, אבל אתה כבר מגיע למצב שאתה לא יודע אם הבומים שאתה שומע זה ארטילריה שלנו או טילי נ"ט של החיזבאללה. אתה אומר 'שמע ישראל', ובתוך עצמך אתה אומר ש'לא משנה מי יורה, רק לא להיפגע'. זה דברים שהייתי בטוח שכשאני יוצא לאזרחות סיימתי איתם. אני עדיין לא מעכל שאנחנו עוברים את כל זה שוב".

המח"ט יורד לשטח

הלחימה בעייתא א-שעב מקבלת תפנית. מפקד החטיבה מחליט לנטוש את עמדתו הבצורה בחפ"ק הממוגן ולרדת לשטח. בניגוד לסיפורי גבורה העושים את דרכם לכותרות העיתונים, מאמין אל"ם אילן אטיאס שהצטרפות המפקד הבכיר לפקודיו בשטח לא נועדה כדי להרים את המורל, אלא למטרות אחרות. "זו תמיד דילמה גדולה, כי כשאתה בחדר הפיקוד ולא בשטח, התמונה שאתה מקבל היא התמונה הרחבה ביותר", הוא מסביר את עמדתו. "אני מאמין שמח"ט צריך להיכנס לשטח רק בנקודה הכרחית, שבה הוא יכול להשפיע על הקרב ולגרום למפנה בפעולה שהסתבכה יותר מהצפוי".

המציאות החדשה בדרום לבנון, היא מציאות שבה אלפי חיילים שוהים בכל רגע נתון מחוץ לגבולות המדינה, ועשרות מבצעים מתרחשים בו-בזמן. כל אלו, מבלי לקחת בחשבון את ירי התותחים וההפצצות מהאוויר ומהים המתחדשים מדי כמה שעות. "בתוך הגזרה של החטיבה פועלים כוחות נוספים, אם זה גדוד סדיר של הצנחנים שפועל באזור, פריצות הצירים שנעשות על-ידי גדוד ההנדסה, וגם פעולות של כוחות מיוחדים. בכל הסביבה הזאת אנחנו שולטים על כל מה שקורה".

ביום שקדם לכניסת המח"ט לגזרה נמנע מקרה של ירי דו-צדדי. תצפית צה"לית זיהתה חוליה שנעה על הר באזור, ורק לאחר בירורים חוזרים ונשנים התברר כי לא מדובר במחבלי חיזבאללה, זאת לאחר שמתן פקודת הירי כבר ריחפה באוויר. "עדיף לפספס חוליה של חיזבאללה מאשר להיכנס לדו"ץ", הכריז אז המח"ט מול כל הנוכחים בחדר השליטה.

הירידה לקו הגבול מתבצעת בג'יפים. משם התנועה פנימה היא כבר רגלית. הקרקע הבוערת שבה התקדמו המח"ט וצוותו מאות מטרים לתוך שטח לבנון, היא תוצאה של טיל נ"ט נוסף שנורה לעבר הכוח. הסכנה מוחשית וזועקת מכל שיח, בניין או מחסה באזור. תוך כדי הליכה, אין הרבה זמן למחשבות, מספרים החיילים בכוח האבטחה של המח"ט, בעיקר משתדלים לסרוק את כל השטח, שוב ושוב. "כשאתה יושב בחפ"ק אתה לפעמים שוקע במחשבות, 'מה אני הייתי עושה אם אני הייתי מוביל את הכוח'", מספר אל"ם אטיאס. לפני שבע שנים, כשצה"ל עוד שהה דרך קבע בלבנון, נפצע אטיאס בעת פעילות מבצעית. הוא פורס את זרועו הימנית ומגלה צלקת קשה, החותם שהשאיר ביקורו הקודם בארץ החיזבאללה על גופו. "לי כבר יש זיכרונות מלבנון", הוא מוסיף בקול ענות חלושה.
"ידענו שמחבלי חיזבאללה מחזיקים בטילים נגד טנקים, אבל אני לא חושב שמישהו צפה שהם יעשו בהם שימוש כזה", מסביר אל"ם אטיאס יממה מאוחר יותר, לאחר שסיים את חיתוך המצב בחדר הפיקוד. "זה למעשה ארגון טרור שמחזיק באמל"ח של צבא", הוא מוסיף.
במפקדת החטיבה מבקשים ליצור שינוי בדפוס הלחימה, ולהעביר את היוזמה לידי צה"ל, גם בשעות היום. "החיזבאללה התכונן לקרב הזה, והפך את עיתה א-שייב למבצר שבו יש עשרות חוליות מחבלים שפועלות בעצמאיות", טוען אל"ם אטיאס, "אך למרות זאת אנחנו נכריע אותו. מילואימניקים זה עם של גיבורים, תרשום את זה".

                                                                

כתבה על ד"ר א. קלגנוב (גד' 7002) באתר ''מקור ראשון''

את תצלומם של חיילי גולני שישבו על הדשא בשיחת המ"פ ניתן היה לגזור ולהדביק לצד כל מאמרי הפובליציסטיקה על צבא העם שהפך לצבא הפריפריה, הגיאוגראפית והחברתית. בין הפנים השחומות בלטו העולים מאתיופיה, ומנגד הפנים העגולים והבהירים של החיילים עולי רוסיה. במלחמת לבנון השנייה נלחמו העולים לא רק בשורות הסדיר. גם בשורות המילואים יצאו עולים למלחמה, לא מעט מהם נפצעו ונהרגו. אחד מהם הוא ד"ר איגור רוטשטיין (35), רופא אורתופד מבית החולים פורייה סמוך לטבריה, שנהרג כשנחלץ לטפל בנפגעים. ד"ר אלכסיי קלגנוב (39) מבית החולים הלל יפה בחדרה, גם הוא רופא אורתופד, נפצע השבוע כשחילץ פצועים תחת אש בכפר עייתא-א-שעב. ד"ר קלגנוב נפצע באורח קל בפעילות של גדוד המילואים 7002 בימים האחרונים של הלחימה, במרחק קילומטר בלבד מהגבול.

בקלילות ובחיוך מגולל קלגנוב את סיפור הקרב, תוך שהוא חוזר ואומר שהרסיסים שננעצו בכל גופו הם באמת שום דבר, "אתה פשוט מלא בברזלים קטנים, לא נורא". כוח של הגדוד שישב במארב נפגע מטיל סאגר שירו המחבלים ממרחק רב. "היה לנו פצוע קל ושניים קשה", מספר קלגנוב, "התחלתי לטפל בהם והייתי חשוף, ואז פגע טיל נוסף בקיר". מעוצמת הפיצוץ הועף קלגנוב, ולאחר מספר דקות התאושש וחזר לטפל בפצועים. "כמעט הצלתי את אחד הפצועים קשה", נחמץ קלגנוב, "אבל אז פגע בנו הטיל השני והעיף אותי כמה מטרים. כשחזרתי אליו אחר כך הוא כבר היה מת".

שלושה חיילים נהרגו, כל חיילי הצוות נפצעו. "זה שמת לי בידיים היה בן 23. אלה מילואים ראשונים-שניים שלהם, גדוד צעיר מאוד. ממש ילדים שהשתחררו מגולני".

קלגנוב, רופא גדוד 7002 זה 10 שנים, קיבל צל"ש על התנהלותו באירוע אחר, בעת שירות מילואים ב-2004, כשטיפל בחיילי יחידה מובחרת שנפצעו קשה תוך כדי פעילות בבית-לחם. "זאת מלחמה שאין לה סוף", אומר קלגנוב שעלה כרופא ב-92' מרוסיה. לתחושתו, העולים נקלטו בישראל, לפחות בצה"ל. "בזמני היו מעט מאוד עולים בצבא, ואלה שהיו לא דיברו ביניהם רוסית", הוא צוחק. "הפעם שמתי לב כמה רבים מהחיילים הם רוסים, כולל קצינים שמדברים ביניהם רוסית ואף אחד לא מרים גבה. הופתעתי שמ"מ פונה אלי ברוסית ואומר לי 'מי בא איתי?'. שליש מהחיילים מדברים רוסית, וגם ההרוג הראשון שלנו בגדוד היה רוסי. באמת כל הכבוד להם".

קלגנוב מעריך שלא מדובר בעולים טריים. "לדעתי, רובם בנים לעולים שעלו בזמני, וגדלו פה בארץ. לפחות בצבא הם נקלטו היטב". לעומת דורות העלייה החדשה, את הדור שלו הוא מכנה "דור המייסדים". הוא מנתח את הפרדוקס שעובר על חברת העולים: "החיילים של היום הם דור שחונך להצליח ולהביא הישגים. כבר אין רופאים רוסים צעירים. הם כנראה לומדים הי-טק, וגם חושבים על הצלחה בחו"ל יותר מהדור שלי. מצד שני, על הצבא לא מוותרים. כנראה כי זה לא צבא רוסי, ויש פה אווירה אחרת - חברה טובה של שמירת קשר".

למרות זאת, קלגנוב מדגיש כי חוויית המלחמה היא ישראלית לחלוטין: "בגדוד אין חלוקה לפי מוצא. זה לא עניין של להיות רוסי, זה עניין של אופי. המ"פ הפצוע שעשה 'וי' עם היד הוא לוחם. כשאתה הולך למלחמה, כשאתה רואה אדם שמוכן להילחם למענך, זה משנה את הגישה שלך. זה תמיד היה ככה, אבל התקשורת לא דיברה על זה".

"בא לך לבכות שמת לך חייל בידיים", הוא מתוודה. "יש למדינה מזל גדול שיש לה ילדים כאלה שבאים לתת את החיים שלהם, וזה היום, לא לפני שלושים שנה". בעוד כחודש ימלאו לקלגנוב 40, והוא אמור להשתחרר משורות המילואים. "זו הייתה מסיבת סיום", הוא צוחק.

                                                                

כתבה על גדוד 7002 ב-ynet

קישור לכתבה המקורית ב-ynet

עיתא א-שעב: "השבויים נשמעו אינטליגנטים"

כך לכדו חיילי המילואים שני פעילי חיזבאללה בכפר עיתא א-שעב בגזרה המערבית בדרום לבנון: השניים הסתתרו במבנה מתחת לערימת עלי טבק ויצאו ממנו בידיים מורמות. החיילים חילקו למחבלים לוף ממנות הקרב, והם מספרים ל-ynet על 10 השעות בהן שהו איתם בבית: "סיפרו לנו שהם מאמינים במלחמה".

מתחת לקומה הראשונה היה מחסן, הכוחות ביצעו סריקה במקום כשלפתע מאחורי עלי טבק גדולים מיובשים בצבץ קנה של רובה מסוג קלצ'ניקוב. המ"פ צעק שיש מחבל כיוון שהוא עמד לידו. אבל המחבל שהסתתר מאחורי העלים יצא עם ידיים מרומות, כשבאחת מהן הוא החזיק את הרובה.

כך סיפרו בעדותם חיילי מילואים שלכדו שני אנשי חיזבאללה שהסתתרו במבנה  בכפר עיתא א-שעב, שבגזרה המערבית. החיילים החזיקו בשבויים למעלה מעשר שעות ולפנות בוקר (ו') הם הועברו לשטח ישראל.
לפני שלושה ימים נכנסו חיילי הגדוד, בפיקודו של סגן אלוף שי שאנן, לגזרת דרום לבנון במטרה לסרוק אחר תשתיות מחבלים. פלוגה ג', בפיקוד סגן אלוף רז קרני, נכנסה לכפר עיתא א-שעב, במקום בו ניהלו השבוע כוחות צנחנים קרבות קשים.
אתמול לפנות בוקר הגיעו חיילי הפלוגה לאחד הבתים בכפר וזיהו משגר ושלושה טילי נ"ט משופרים. "היה ברור שמהאזור הזה פועלים מחבלים ולכן החלטנו לבצע סריקה באזור", סיפרו החיילים בעדויותיהם.
תוך זמן קצר יצא מחבל נוסף, גם הוא בידיים מורמות. למרות המחזה שבו נראו שני המחבלים עם ידיים מורמות, חששו החיילים שמדובר במלכודת וייתכן שלאחד מהם יש חגורת נפץ. "אלו היו דקות מאוד מפחידות. לא היה ברור למה המחבלים מרימים ידיים למעלה ולא יורים. אבל לפי הוראת המ"פ לא ירינו לעברם ותפסנו אותם. קשרנו את ידיהם ועשינו בדיקה יסודית שאין עליהם שום אמצעי לחימה שיכול לסכן אותנו", סיפר חייל אחר.
גם לאחר שנקשרו שני המחבלים והוכנסו לתוך המבנה, המשיכו הכוחות לבצע סריקות באזור על מנת לסכל אפשרות שחוליית מחבלים אחרת תגיע ותחלץ את חבריה. המחבלים הכבולים אמרו לחיילים שהם חששו למות ולכן לא ניהלו איתם קרב וכך בעיצומה של המלחמה נוצרה הסיטואציה יוצאת הדופן שבה חיילי הפלוגה יושבים עם המחבלים למעלה מעשר שעות ומשוחחים איתם.
אחד החיילים שהיה בכוח סיפר כי הבכיר מבין שני אנשי חיזבאללה הוא בן 23 שהגיע מביירות ואילו חברו בן ה-19 הוא תושב האזור. שניהם על פי עדויות החיילים ציינו כי הם מאמינים במלחמה הזאת ונשמעו מאוד אינטליגנטיים.
החיילים נתנו לשני המחבלים לשתות ובגלל השעות הארוכות ששהו איתם בבית, הם נתנו להם לאכול לוף ממנות הקרב שנשאו עימם. במהלך הזמן קיבלו החיילים דיווח על טיל נגד טנקים שנורה לעבר טנק של גדוד 82, מרחק כמה מאות מטרים משם. "באותו רגע חשבתי לעצמי שמדובר בחברים של שני המחבלים האלה, שבזמן שאנחנו שומרים על כבודם הם מנסים להמשיך ולפגוע בחברים שלנו", סיפר אחד החיילים ל-ynet.
רק בשעת לילה מאוחרת החלו חיילי הפלוגה לנוע לעבר ישראל, לא לפני ששטפו את פניהם של המחבלים והכניסו אותם לתוך רכב משוריין שהוביל אותם לארץ. בשעה 4 לפנות בוקר הגיעו החיילים לישראל יחד עם שני השבויים. "פעלנו כמו שמצפים מאיתנו לפעול במצב כזה. היו רגעים מאוד מפחידים, אבל ידענו גם להגן על עצמנו וגם לשמור על כבוד האדם. כולנו תקווה ששני השבויים האלה יספקו מידע חשוב שיציל בעתיד חיים ואולי אפילו ישפוך אור על אירוע חטיפת החיילים", אמר אחד מהחיילים. המפקדים בגדוד ובפלוגה שיבחו את החיילים על פעילותם וציינו כי הם גאים בהם על פעילותם בדרום לבנון.

                                                               

תמונה של חיילי גדוד 7002, שפורסמה בעיתון  "ידיעות אחרונות" ב-8.8.2006.
קישור לצילום המלא מהעיתון (קובץ pdf)

צילום: AP
(תודה לאילן רט על הקבצים)

לראש הדף